אני אדם של מילים. בעברית, במחשבית, מרגיש נח בסביבה טקסטואלית.
אז לא ברור לי מה עושים כאשר המילים אוזלות.
וזה המצב עמו אני מתמודד עכשיו. לשמחתי.
הקשבנו להמלצתו של הקטור, החבר לרגע שפגשנו בבית הקברות הוותיק, המרכזי, של וואחקה ולקחנו מונית אל בית הקברות בחוחוקוטלאן – Panteón Viejo Xoxocotlán. אני עוד חשבתי לנפנף למונית, מה הבעייה, דניה מתחלחלת ומזכירה כי אנחנו במקסיקו, לא יעלה על הדעת – לפחות דעתו של בר דעת – לעלות על מונית סתם ברחוב. אנחנו הרי יעד מפתה במיוחד לחטיפות אקספרס, עבור כופר צנוע של כמה אלפי דולרים. תחנת המוניות שולחת מונית בזריזות, די מפתיע ונח להפליא.
בגלל עומס התנועה הנהג מוריד אותנו בקרבת בית הקברות, בכניסה לאצטדיון כדורגל, מיקום מקובל וידוע לנהגים. ואכן, ה-מ-ו-ן מקסיקאים צועדים אל בית הקברות, נושאים פרחים ושרפרפים וסלים וחבילות. קבוצות גדולות וקבוצות קטנות, זוגות ומשפחות, ופה ושם גם קשישה בודדה.
הדרך עוברת – כמובן – בין שלל דוכנים. פרחים, נרות, קישוטים ואביזרים חיוניים ליום מתים כהלכתו.
והמון משטרה ורכבי משטרה, מטילים אימה כרגיל, לפחות עלינו. רוב השוטרים מקפידים לכסות את פניהם לגמרי, ואנחנו מתאמצים להרגיש בטוחים יותר.
סוף סוף נכנסים אל בית הקברות. והנשימה נעתקת. החיפוש הנואש אחר ביטויי התפעלות חדשים אינו נפסק…
הצילומים שלנו לא מסוגלים לספק ולו הד קלוש למה שהרגשנו למראה עוצר הנשימה.
אבל זה מה יש, מעטים מהם מצורפים.
תזמורות קטנות ומריאצ'י סובבים בין הקברים, אולי על פי זימון המשפחות. וידאו באפילה מנסה להדהד אותם, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד (הזמר כאן הוא בן המשפחה, לא חלק מהתזמורת), ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
הרבה מהקברים פשוטים מאד, ללא השקעה כספית במצבות "אמיתיות": בסך הכל מלבן אדמה, צלב פשוט נעוץ בקדמתו, שלט עץ קטן – שם, תאריך לידה, לפעמים גם תאריך המוות. וזהו. אבל הקברים הדלים לכאורה האלה מוצפים פרחים ונרות ובני משפחה, נוגעים ללבה של דניה הרבה יותר מהקברים האמידים.
עצב לא מופגן כאן, והיחס למוות, מחוסר מלה אחרת, נראה בעיני "ידידותי".
כך למשל ילד קטן, בן שנתיים, עומד ליד הקבר המשפחתי המקושט ומרוצף הפרחים והנרות הדולקים. הוא לוקח פרח וזורק אותו על אחד הנרות, שוב ושוב. דווקא קולע לא רע. איש לא נוזף בו או עוצר אותו. מדי פעם הוריו מדליקים מחדש את הנרות שהצליח לכבות. סצינה מקסימה שלא צילמתי.
יש בבית הקברות עכשיו שתי קהילות נפרדות לחלוטין.
האחת היא קהילת המשפחות היושבות ליד הקברים שלהן, מדברות עם משפחות הקברים השכנים אותן הן מן הסתם מכירות מכבר, מימי מתים קודמים. אוכלות איתן ומרכלות איתן ושותקות איתן בחברותא.
הקהילה השנייה היא הקהל המבקר, מתבונן ומצלם, שחלק גדול ממנו מקסיקאי, ורובו מכבד את המקום ואת המשפחות.
החלק האמריקאי שבקהל המבקר הוא כמובן קולני, מאופר ומחופש בכבדות, צוחק וצוהל, נדחק ונדחף בכל מקום ולכל מקום בשם הקדושה הבלתי ניתנת לערעור של הצילום בסמארפון. הם לא מגלים כל מאמץ להצטנע, לכבד את המקום, את המשפחות, לבקש רשותן לצלם או פשוט לכבד את המרחב הפרטי, האינטימי שלהן. כמה נח לי להכליל. בעיקר שההכללה נכונה כל כך.
עולות אצלנו הרבה מחשבות על ההבדלים ביחס למוות והטקסים והפולחנים והמנהגים סביבו, בין מקסיקו לבין היהדות וישראל.
מתישהו בהמשך.
ועכשיו, אחרי ארבע-חמש שעות בבית הקברות המופלא הזה, מנסים לחזור הביתה. תחנת המוניות המהימנה עונה בפיהוק קולני. כן, יחפשו מונית ויחזרו אלינו, עוד חצי שעה או משהו כזה.
הוספנו משהו כזה לא קטן והתקשרנו שוב. מה קורה? פיהוק נוסף מעבר לקו, אין מוניות באזור שלנו, ישלחו מונית מהעיר. עוד כמה? עשרים דקות, סניורה.
אני כמובן מפקפק במונית המובטחת. אולי כדאי להתקשר לתחנה נוספת? בכל מקרה, לפי גוגל מפס, רק 6 קילומטר הביתה. אולי נלך? דניה שוב נחרדת, אני לא מבין בכלל את הסכנות המקומיות. מה שנכון.
מחכים עוד ומתקשרים שוב. כן, בטח, הנהג בדרך, היה לו איזה ענין קטן לסדר בדרך, עוד מעט יתקשר.
והנה הפתעה. הנהג אכן מתקשר ומחכה לנו במקום המיועד. מפזזים לשם בהקלה, וקדימה, הביתה. אז חיכינו שעה ומשהו למונית. שווה לגמרי.
הרפתקאות רונן @מקסיקו 
כתיבת תגובה