אחרי ההצלחה המסחררת של הלילה בבית הקברות בחוחוקוטלאן אנחנו מתנערים מחששות תחבורה וקובעים עם סנטיאגו, נהג מהימן מעברנו הלא קצר כאן, שיבוא לאסוף אותנו ב-18:15 לנסיעה לאירוע יום המתים ב-San Sebastián Etla, כשלושים ק"מ מהעיר, ויחכה לנו שם ככל שנבקש.
האירוע באטלה הוא ה-אירוע של comparsa, מצעד מסורתי המסמל את חזרתם של המתים לביקור, והכפר / שכונה / קהילה משתתפים בלבוש המסורתי של המקום, בתחפושות, תזמורות ורקודים.
סנטיאגו מגיע בדיוק בשש. אני מתחיל להבין שהמקסיקנים היחידים בעולם שמאחרים הם הסיבלינגס של דניה.
מתקרבים לאטלה, תנועה כבדה שמגיעה לעצירה מוחלטת. לאחר המתנה קצרה מלאת תקווה נוטשים את הרכב בצד הדרך ושלושתנו ממשיכים ברגל, בעלייה תלולה. לא נורא, ההרים נמוכים יותר בדרך חזרה. סנטיאגו, צעיר אך שמנמן, מכתיב לנו קצב הליכה נינוח מאד, נינוח מדי…
מגיעים סוף סוף לנקודת הריכוז בכפר, מחסום ניילון מתוח מסמל עד כאן. דניה מפטפטת עם מישהו במחסום, בעל סמכות מקומית כלשהי. הקהילה גאה מאד-מאד בקומפרסה שלה, שהיא מקור לחיקוי על ידי כל האחרים.
זו אם כל הקומפרסות בעיניהם, ערש המצעד המסורתי. ולכן המילים La Cuna – "ערש" – מתנוססות בגאווה על שלטים ותחפושות.
ההתארגנות סביב די קטנה וצנועה. כמה דוכנים ושלט שמתנוסס מעל במה קטנה.
לפי המסורת המקומית, הצלפות שוט הפוקעות קול נפץ חד וחזק מבשרות את תחילת הקומפרסה. ילדי הכפר מתאמנים בהצלפות אלה – בחבלים קלועים עם קשרים מפיקי קול נפץ – כבר מגיל צעיר מאד, בני ארבע וחמש. הנבחרים ביניהם, בלבוש פעמונים מעוטר, מדגימים את יכולותיהם המרשימות.
ילד מצליף למשל כאן.
בחור מבוגר בהרבה עולה על הרחבה, מפצפץ בקול חזק יותר, כאן.
ויש גם שטן מרקד ומרשים, אבי כל השטנים, שעל גבו כתוב La Cuna.
וכמובן תזמורת וריקודים.
הקהילה גאה מאד בקומפרסה שלה, המקור כזכור, אך אין לה כל צמיכה צבורית בארוע, מספר החבר החדש של דניה. הם ממנים אותה בעצמם, בעלות של כ-200,000 פסו (10,000 USD), וגובים כסף ממתחפשים ומצלמים מקצועיים (לא מחובבני סמארטפון כמוני). ובדרך כלל לא מכסים את עלות האירוע.
הקומפרסה יוצאת לדרך, תזמורת וצלצולים, אל הכנסייה המקומית לבקש רשות המתים להתחיל בחגיגות.
לא מובנת לנו ההערכות שלהם והמצוקה הכלכלית הנובעת ממנה. הרי הקהילה יכלה די בקלות לכסות את העלות, ויותר, עם הערכות שיווקית יותר, די פשוטה. לאחר דיונים פנימיים מתמשכים אנחנו מחליטים שהדרך בה אנו תופשים את הארוע שגויה. זה ארוע קהילתי, פניו פנימה, אל חברי הקהילה, תרבותה וההיסטוריה שלה, לגמרי לא החוצה, אל העולם ואל האורחים הסקרנים והמצלמים אותם המקסיקאים פשוט מכילים, כהרגלם. חשיבה "שיווקית" זרה וצורמת בהקשר הזה.
בשבילנו – אורחים שלא משתכרים ולא מתמסטלים – הארוע המהולל ממצה עצמו די מהר, אחרי כארבע שעות. ואולי גם הציפיות שלנו, אחרי הסְפֶּקְטָקְל של אתמול, קצת בשמיים.
אז קדימה, סנטיאגו והביתה.
ואנחנו שמחים שהיינו כאן, נחשפים למימד נוסף של היחס למוות ולמתים במקסיקו, השונה כל כך מהמוכר והידוע בישראל וביהדות.
ביהדות המוות טמא ומטמא, ואף מחייב טקסי היטהרות מאוכלוסיות שונות. הטקסים המשפחתיים סביבו אינטימיים מאד, נטולי גילויי שמחה מופגנים.
ימי זכרון ותשעה באבים למיניהם הם שונים כמובן. אלו טקסים ציבוריים (לא לנו…), נטולי שמחה והשלמה, אין קבלת המוות כחלק מהחיים.
אבל כאן, במקסיקו, אין עצב מופגן ומוחצן. ודאי לא בקומפרסות, אבל גם לא בבתי הקברות.
אמא שלי הכתיבה בצוואתה בלונים ורודים ו"כלניות" בביצוע שושנה דמארי בהלווייתה. אולי לא סתם התארחה בטבעיות במזבח יום המתים שדניה הקימה כאן.
הרפתקאות רונן @מקסיקו 
כתיבת תגובה