הרפתקאות רונן @מקסיקו

  • ראשון ראשון ואחרון אחרון

    הרפתקאות רונן במקסיקו

    18-8-2022 הכנות אחרונות

    19-8-2022 לצאת ברגל ימין

    21-8-2022 (1) נחיתה רכה, מאד

    21-8-2022 (2) היום הראשון

    21-8-2022 (3) אוכל, פארקים וריקודים

    23-8-2022 (1) השוק המקומי שלנו

    24-8-2022 (1) והמים, מים מים

    25-8-2022 (1) CDMX

    25-8-2022 (2) על חטאי אני מכה

    25-8-2022 (3) בין 3 דתות

    26-8-2022 (1) קולוניה רומא

    27-8-2022 (1) מעשה שתחילתו זוטרו וסופו עלי בננה ריקים

    27-8-2022 (2) ולמה, בעצם, אנחנו דווקא כאן?

    27-8-2022 (3) אבל איך מתארגנים לזה?

    29-8-2022 (1) Lines and Squares

    1-9-2022 (1) על בטוח

    2-9-2022 (1) כלובים של זהב

    2-9-2022 (2) עולָם קָטֹן

    4-9-2022 (1) מגפה

    6-9-2022 (1) המלצה גורפת !

    8-9-2022 (1) הספרייה הציבורית

    10-9-2022 (1) צ'וצ'יטו, קניין הטכנולוגיה

    11-9-2022 (1) קומוניזם בארץ אחת

    12-9-2022 (1) אז מחניק קצת בגרון

    13-9-2022 (1) הפגנה בחוץ, מהפכה לראווה בפנים

    14-9-2022 (1) קמתי התרחצתי התלבשתי; ונסעתי לפואבלה

    16-9-2022 (1) צ'וצ'יטו הטבח

    17-9-2022 (1) יום במוזאון לאמנות מודרנית

    17-9-2022 (2) עדיין במוזאון לאמנות מודרנית

    18-9-2022 (1) סְפֶּקְטָקְל בחוץ ובפנים

    19-9-2022 (1) האדמה רועדת תחת רגלינו

    20-9-2022 (1) זה זמן פרידה

    21-9-2022 (1) צ'וצ'יטו בדרכים

    23-9-2022 (1) שכונת וואו

    25-9-2022 (1) קול חתן וקול כלה

    26-9-2022 (1) איך פונים לדוקטור במקסיקו?

    27-9-2022 (1) מדרון הררי ורכיבת אפניים

    28-9-2022 (1) אז מה זה אלבריחה?

    28-9-2022 (2) קדרות שחורה

    29-9-2022 (1) לשון חרוצה

    30-9-2022 (1) בישלתי

    6-10-2022 (1) קוביד 🤒

    7-10-2022 (1) איך מגיעים מפה לשם?

    7-10-2022 (2) האם זה Mask Worthy?

    8-10-2022 (1) חדשות, ישנות – !Pull, never push

    8-10-2022 (2) כלכלה בּפֶּסוֹ

    9-10-2022 (1) טיוּל ל-טוּלֶה

    10-10-2022 (1) ראש, גוף, זנב – מֶסקָל, הוּמאַר, מֶסקָל

    12-19-2022 (1) קָמּפֳּארי כָּשֶר…? יש דבר כזה?

    13-10-2022 (1) פרידה ראשונה

    14-10-2022 (1) פרידה שנייה

    15-10-2022 (1) תרנגולים על המשמר

    16-10-2023 (1) יום המתים בפתח

    17-10-2022 (1) מקסיקו offline

    22-10-2022 (1) אמבטיה של שוקולד

    23-10-2022 (1) סתם יום של חול ⏳

    24-10-2022 (1) להצטרף או לא להצטרף❓

    24-10-2022 (2) אֶם כל ה- PAPELERÍAS 🌳

    24-10-2022 (3) הבית של CASA 🏫

    25-10-2022 (1) הגיגים של ארכי·טק·ט 🏛️

    27-10-2022 (1) מריגולדים הם לנצח ☀️

    28-10-2022 (1) וְהָעִיר וואחקה צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: בעיטת פתיחה 🪅

    29-10-2022 (1) השכונה ערה, וגם אנחנו 🥱😩😫

    31-10-2022 (1) זה הכל… 🤔🪦

    31-10-2022 (2) סְפֶּקְטָקְל

    1-11-2022 (1) אֶקְסְטְרָוָגַנְזָה | קוֹמ·פַּארסָה 🎺🥁🪘

    2-11-2022 (1) קומ·פארסות אחרונות ודי 🌗

    05-11-2022 תַּם ונִשְׁלַם 🔚 מוקדש לקורא הנאמן שלי

  • 05-11-2022 תַּם ונִשְׁלַם 🔚 מוקדש לקורא הנאמן שלי

    את הבלוג הזה התחלתי לקראת ההרפתקה המקסיקאית שלנו. התלבטתי איך לזכור ולבסוף בחרתי במדיום של בלוג, ובוורדפרס.
    כתבתי בהתחלה המאד רחוקה הזו, לפני שישים ושמונה פוסטים ושבעים וחמישה ימים, כי המטרה בכתיבת בלוג לא ברורה לי, ונסחתי לי אחת פשוטה – שימור זכרונות וחוויות, שלא יאבדו ב-Recycle Bin של הזמן. ולפחות בהתחלה, הבלוג יועד לי בלבד ונכתב בהתאם.

    מתישהו בדרך, במהלך הופעת ה-Ballet Folklorico de Mexico באולם ה-Palacio de Bellas Artes, חשבתי על ההקדשה שכתב אהרן הלוי החכם והנבון לאוריאל אופק בן ה-12 בשנת 1938. הלוי היה מעין מנטור של אופק הצעיר, וכך כתב לו בפתח מחברת ששלח אליו לבית החולים "הדסה" בתל אביב, שם אושפז אופק אחרי תאונת אפניים.

    בין השאר כתב הלוי בהצעתו לנהל יומן-זכרונות: "מענין מאד, כעבֹר עִדן ועִדנים, להציץ ביומן, להסתכל בבָבואה שלך בימים עבָרו. ולא רק 'מענין' – עפ"י הרב גַם מוֹעיל ומאַלף".
    הניסוח הזה נפלא בעיני.
    ואז הבנתי מיהו קהל היעד האמיתי של הבלוג, בעוד 'עִדן ועִדנים' – נאמר בצניעות עשר ועשרים שנה, בהחלט די והותר לדעתי. הלא זה רונן הקשיש.

    ואני שמח מאד על שכתבתי את הבלוג.
    במפתיע, משהו שראיתי אלפי פעמים בארבעים שנות ההייטק שלי השתחזר כאן.
    שוב ושוב ראיתי – כמשתתף פעיל באחד משני התפקידים או כצופה מהצד – איך אדם לא מצליח לפתור באג, מתייאש, ומבקש עזרה ממישהו. והצעד הראשון הנדרש בדרך לישועה הוא כמובן תאור הבעיה.
    וברוב המקרים מתישהו במהלך ההסבר הנזקק היה פולט "אהה!" ומבין את הבעיה, ללא כל סיוע. והסיבה פשוטה. צריך הרי לתאר את הבעיה באופן ברור ומובנה. עצם ניסוח הסבר כזה מביא את הנזקק לפתרון עצמאי ול"אהה!" הנכסף.
    באופן מפתיע הבלוג שירת אותי באופן דומה. לא אפשרתי לשום זרם תודעה לנבוע ללא שליטה (או לפחות ניסיתי לבקר אותו). תמיד הייתה ברקע המחשבה כי למרות הסיכוי הקטן אולי מישהו יקרא זאת חוץ ממני, כדאי שאנסח ואתנסח ברמה סבירה. והמחשבה הזו דחפה אותי לחפש ולחקור ולבדוק ולקרוא, להבין את הרקע ולהצליל את המתרחש, לנסות לא לכתוב שטויות פומביות מבישות מדי.
    וכך ההרפתקה המקסיקאית שלי התעשרה והתעמקה כל הזמן. צללתי לנבכי הפוליטיקה המקסיקאית העכשווית (לא שהחכמתי במיוחד…), אמנים כאלה ואחרים, בעיקר פרנסיסקו טולדו, וכמובן היסטוריה מקסיקאית ככל שיכולתי. וכך חוויתי שוב ושוב את הנס הזה בזעיר אנפין, בו שדות ידע מתחברים פתאום ומייצרים עבורי תובנות חדשות. רווח נפלא ולגמרי לא צפוי של כתיבת הבלוג.

    הבלוג והבבואה העולה ממנו מוקדשים
    לרונן קשישא, בתקווה שניפגש

    ~ תַּם ונִשְׁלַם ~

  • 2-11-2022 (1) קומ·פארסות אחרונות ודי 🌗

    אחרי הביקור בקומפארסה המקורית, ערש כל הקומפארסות, היום אנחנו מתגודדים סביב שרשרת ארוכה של קומפארסות הצועדת במרכז וואחקה.
    ולשם שינוי, מבורך אולי, רק וויזואליה :~)

    מוכנים… היכון…

    ולדרך.

    וכמובן שאין כמו וידאו לתעד קומפארסה, אז ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי (אני אוהב שדים…), שישי, שביעי, שמיני, אחרון ודי.

    ובדרך, מזבח מיוחד, פרוט שמי נרחב ובהתאם ארונות ותמונות:

    ועוד אחד שמרתק אותי.

    ועכשיו – הביתה לארוז, נגמר.
    ומחר, צריך לקרוא חדשות 😟😞😖
    חמקתי בהצלחה עד כה.

  • 1-11-2022 (1) אֶקְסְטְרָוָגַנְזָה | קוֹמ·פַּארסָה 🎺🥁🪘

    אחרי ההצלחה המסחררת של הלילה בבית הקברות בחוחוקוטלאן אנחנו מתנערים מחששות תחבורה וקובעים עם סנטיאגו, נהג מהימן מעברנו הלא קצר כאן, שיבוא לאסוף אותנו ב-18:15 לנסיעה לאירוע יום המתים ב-San Sebastián Etla, כשלושים ק"מ מהעיר, ויחכה לנו שם ככל שנבקש.
    האירוע באטלה הוא ה-אירוע של comparsa, מצעד מסורתי המסמל את חזרתם של המתים לביקור, והכפר / שכונה / קהילה משתתפים בלבוש המסורתי של המקום, בתחפושות, תזמורות ורקודים.

    סנטיאגו מגיע בדיוק בשש. אני מתחיל להבין שהמקסיקנים היחידים בעולם שמאחרים הם הסיבלינגס של דניה.
    מתקרבים לאטלה, תנועה כבדה שמגיעה לעצירה מוחלטת. לאחר המתנה קצרה מלאת תקווה נוטשים את הרכב בצד הדרך ושלושתנו ממשיכים ברגל, בעלייה תלולה. לא נורא, ההרים נמוכים יותר בדרך חזרה. סנטיאגו, צעיר אך שמנמן, מכתיב לנו קצב הליכה נינוח מאד, נינוח מדי…

    מגיעים סוף סוף לנקודת הריכוז בכפר, מחסום ניילון מתוח מסמל עד כאן. דניה מפטפטת עם מישהו במחסום, בעל סמכות מקומית כלשהי. הקהילה גאה מאד-מאד בקומפרסה שלה, שהיא מקור לחיקוי על ידי כל האחרים.
    זו אם כל הקומפרסות בעיניהם, ערש המצעד המסורתי. ולכן המילים La Cuna – "ערש" – מתנוססות בגאווה על שלטים ותחפושות.
    ההתארגנות סביב די קטנה וצנועה. כמה דוכנים ושלט שמתנוסס מעל במה קטנה.
    לפי המסורת המקומית, הצלפות שוט הפוקעות קול נפץ חד וחזק מבשרות את תחילת הקומפרסה. ילדי הכפר מתאמנים בהצלפות אלה – בחבלים קלועים עם קשרים מפיקי קול נפץ – כבר מגיל צעיר מאד, בני ארבע וחמש. הנבחרים ביניהם, בלבוש פעמונים מעוטר, מדגימים את יכולותיהם המרשימות.

    ילד מצליף למשל כאן.
    בחור מבוגר בהרבה עולה על הרחבה, מפצפץ בקול חזק יותר, כאן.
    ויש גם שטן מרקד ומרשים, אבי כל השטנים, שעל גבו כתוב La Cuna.
    וכמובן תזמורת וריקודים.

    הקהילה גאה מאד בקומפרסה שלה, המקור כזכור, אך אין לה כל צמיכה צבורית בארוע, מספר החבר החדש של דניה. הם ממנים אותה בעצמם, בעלות של כ-200,000 פסו (10,000 USD), וגובים כסף ממתחפשים ומצלמים מקצועיים (לא מחובבני סמארטפון כמוני). ובדרך כלל לא מכסים את עלות האירוע.

    הקומפרסה יוצאת לדרך, תזמורת וצלצולים, אל הכנסייה המקומית לבקש רשות המתים להתחיל בחגיגות.

    לא מובנת לנו ההערכות שלהם והמצוקה הכלכלית הנובעת ממנה. הרי הקהילה יכלה די בקלות לכסות את העלות, ויותר, עם הערכות שיווקית יותר, די פשוטה. לאחר דיונים פנימיים מתמשכים אנחנו מחליטים שהדרך בה אנו תופשים את הארוע שגויה. זה ארוע קהילתי, פניו פנימה, אל חברי הקהילה, תרבותה וההיסטוריה שלה, לגמרי לא החוצה, אל העולם ואל האורחים הסקרנים והמצלמים אותם המקסיקאים פשוט מכילים, כהרגלם. חשיבה "שיווקית" זרה וצורמת בהקשר הזה.

    בשבילנו – אורחים שלא משתכרים ולא מתמסטלים – הארוע המהולל ממצה עצמו די מהר, אחרי כארבע שעות. ואולי גם הציפיות שלנו, אחרי הסְפֶּקְטָקְל של אתמול, קצת בשמיים.
    אז קדימה, סנטיאגו והביתה.

    ואנחנו שמחים שהיינו כאן, נחשפים למימד נוסף של היחס למוות ולמתים במקסיקו, השונה כל כך מהמוכר והידוע בישראל וביהדות.
    ביהדות המוות טמא ומטמא, ואף מחייב טקסי היטהרות מאוכלוסיות שונות. הטקסים המשפחתיים סביבו אינטימיים מאד, נטולי גילויי שמחה מופגנים.
    ימי זכרון ותשעה באבים למיניהם הם שונים כמובן. אלו טקסים ציבוריים (לא לנו…), נטולי שמחה והשלמה, אין קבלת המוות כחלק מהחיים.

    אבל כאן, במקסיקו, אין עצב מופגן ומוחצן. ודאי לא בקומפרסות, אבל גם לא בבתי הקברות.
    אמא שלי הכתיבה בצוואתה בלונים ורודים ו"כלניות" בביצוע שושנה דמארי בהלווייתה. אולי לא סתם התארחה בטבעיות במזבח יום המתים שדניה הקימה כאן.

  • 31-10-2022 (2) סְפֶּקְטָקְל

    אני אדם של מילים. בעברית, במחשבית, מרגיש נח בסביבה טקסטואלית.
    אז לא ברור לי מה עושים כאשר המילים אוזלות.
    וזה המצב עמו אני מתמודד עכשיו. לשמחתי.
    הקשבנו להמלצתו של הקטור, החבר לרגע שפגשנו בבית הקברות הוותיק, המרכזי, של וואחקה ולקחנו מונית אל בית הקברות בחוחוקוטלאן – Panteón Viejo Xoxocotlán. אני עוד חשבתי לנפנף למונית, מה הבעייה, דניה מתחלחלת ומזכירה כי אנחנו במקסיקו, לא יעלה על הדעת – לפחות דעתו של בר דעת – לעלות על מונית סתם ברחוב. אנחנו הרי יעד מפתה במיוחד לחטיפות אקספרס, עבור כופר צנוע של כמה אלפי דולרים. תחנת המוניות שולחת מונית בזריזות, די מפתיע ונח להפליא.

    בגלל עומס התנועה הנהג מוריד אותנו בקרבת בית הקברות, בכניסה לאצטדיון כדורגל, מיקום מקובל וידוע לנהגים. ואכן, ה-מ-ו-ן מקסיקאים צועדים אל בית הקברות, נושאים פרחים ושרפרפים וסלים וחבילות. קבוצות גדולות וקבוצות קטנות, זוגות ומשפחות, ופה ושם גם קשישה בודדה.
    הדרך עוברת – כמובן – בין שלל דוכנים. פרחים, נרות, קישוטים ואביזרים חיוניים ליום מתים כהלכתו.
    והמון משטרה ורכבי משטרה, מטילים אימה כרגיל, לפחות עלינו. רוב השוטרים מקפידים לכסות את פניהם לגמרי, ואנחנו מתאמצים להרגיש בטוחים יותר.

    סוף סוף נכנסים אל בית הקברות. והנשימה נעתקת. החיפוש הנואש אחר ביטויי התפעלות חדשים אינו נפסק…
    הצילומים שלנו לא מסוגלים לספק ולו הד קלוש למה שהרגשנו למראה עוצר הנשימה.
    אבל זה מה יש, מעטים מהם מצורפים.

    תזמורות קטנות ומריאצ'י סובבים בין הקברים, אולי על פי זימון המשפחות. וידאו באפילה מנסה להדהד אותם, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד (הזמר כאן הוא בן המשפחה, לא חלק מהתזמורת), ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

    הרבה מהקברים פשוטים מאד, ללא השקעה כספית במצבות "אמיתיות": בסך הכל מלבן אדמה, צלב פשוט נעוץ בקדמתו, שלט עץ קטן – שם, תאריך לידה, לפעמים גם תאריך המוות. וזהו. אבל הקברים הדלים לכאורה האלה מוצפים פרחים ונרות ובני משפחה, נוגעים ללבה של דניה הרבה יותר מהקברים האמידים.

    עצב לא מופגן כאן, והיחס למוות, מחוסר מלה אחרת, נראה בעיני "ידידותי".
    כך למשל ילד קטן, בן שנתיים, עומד ליד הקבר המשפחתי המקושט ומרוצף הפרחים והנרות הדולקים. הוא לוקח פרח וזורק אותו על אחד הנרות, שוב ושוב. דווקא קולע לא רע. איש לא נוזף בו או עוצר אותו. מדי פעם הוריו מדליקים מחדש את הנרות שהצליח לכבות. סצינה מקסימה שלא צילמתי.

    יש בבית הקברות עכשיו שתי קהילות נפרדות לחלוטין.
    האחת היא קהילת המשפחות היושבות ליד הקברים שלהן, מדברות עם משפחות הקברים השכנים אותן הן מן הסתם מכירות מכבר, מימי מתים קודמים. אוכלות איתן ומרכלות איתן ושותקות איתן בחברותא.
    הקהילה השנייה היא הקהל המבקר, מתבונן ומצלם, שחלק גדול ממנו מקסיקאי, ורובו מכבד את המקום ואת המשפחות.
    החלק האמריקאי שבקהל המבקר הוא כמובן קולני, מאופר ומחופש בכבדות, צוחק וצוהל, נדחק ונדחף בכל מקום ולכל מקום בשם הקדושה הבלתי ניתנת לערעור של הצילום בסמארפון. הם לא מגלים כל מאמץ להצטנע, לכבד את המקום, את המשפחות, לבקש רשותן לצלם או פשוט לכבד את המרחב הפרטי, האינטימי שלהן. כמה נח לי להכליל. בעיקר שההכללה נכונה כל כך.

    עולות אצלנו הרבה מחשבות על ההבדלים ביחס למוות והטקסים והפולחנים והמנהגים סביבו, בין מקסיקו לבין היהדות וישראל.
    מתישהו בהמשך.

    ועכשיו, אחרי ארבע-חמש שעות בבית הקברות המופלא הזה, מנסים לחזור הביתה. תחנת המוניות המהימנה עונה בפיהוק קולני. כן, יחפשו מונית ויחזרו אלינו, עוד חצי שעה או משהו כזה.
    הוספנו משהו כזה לא קטן והתקשרנו שוב. מה קורה? פיהוק נוסף מעבר לקו, אין מוניות באזור שלנו, ישלחו מונית מהעיר. עוד כמה? עשרים דקות, סניורה.
    אני כמובן מפקפק במונית המובטחת. אולי כדאי להתקשר לתחנה נוספת? בכל מקרה, לפי גוגל מפס, רק 6 קילומטר הביתה. אולי נלך? דניה שוב נחרדת, אני לא מבין בכלל את הסכנות המקומיות. מה שנכון.
    מחכים עוד ומתקשרים שוב. כן, בטח, הנהג בדרך, היה לו איזה ענין קטן לסדר בדרך, עוד מעט יתקשר.
    והנה הפתעה. הנהג אכן מתקשר ומחכה לנו במקום המיועד. מפזזים לשם בהקלה, וקדימה, הביתה. אז חיכינו שעה ומשהו למונית. שווה לגמרי.

  • 31-10-2022 (1) זה הכל… 🤔🪦

    דניה קראה שמקסיקאים רבים לא רואים בחיוב זרים הבאים מאופרים לבית הקברות. טוב, מדלגים על איפור, אני מסתפק בסיכות שלדים על החולצה.
    מנוחת אחה"צ כהכנה לארועי הלילה הסוער, וצועדים אל בית הקברות המרכזי של וואחקה, ה-Panteón General, שברב נוחות ממוקם כמה מאות מטרים מהבית. איזה מזל שהוא קרוב, אנחנו מלאי חששות מפקקי התנועה הנראים סביבנו.

    לקראת ליל החג משפחות מקסיקאיות מקשטות את קברי המתים שלהן, פרחי מריגולד כמובן, כל המוסיף וכו', ושאר המרכיבים החיוניים המופיעים גם במזבח הביתי. המשפחות באות עם המון אוכל, למתים הרעבתנים ולהן, וכל הלילה תרווחו ותסעדו נוסח מקסיקו.

    ברחוב המוביל אל בית הקברות – עשרות דוכנים, אוכל ופרחים ומה לא. ואווירה של לונה פארק, כולל מתקנים, קליעה למטרה, סחרחרות… מפתיע משהו.
    בתוך בית הקברות, מאד מוזר, ריק למדי. עיקר המתהלכים הם תיירים אמריקאים בעליל, מאופרים, מחפשים מסיבה. מה קורה כאן?
    בית קברות, בלילה, מפחיד את דניה, אבל לי הוא מתחבר מייד לתום סוייאר. ובכלל, בתי קברות הם מזמן חלק מהחיים שלי.

    בית הקברות לא סלול ולא מואר, אין סדר ברור בין הקברים, קשה להתהלך כאן ובאין ברירה תאורת הטלפון מגוייסת. והיא חושפת דייר מופתע ומעט מפחיד.

    ממשיכים להתקדם בזהירות ומחפשים את החגיגה לשמה הגענו.
    יש קברים… מעניינים, מעט מהם מקושטים, והמשפחות הרווחות וסועדות נעדרות מהמקום. מה קורה…?
    על קברים רבים מופיע רק תאריך הלידה של המת, כי החיים כזכור נמשכים גם אחרי. פה ושם יש קבר עם פרחים, די מעטים. ומוראל שלדים גדול.
    בהחלט לא מה שחשבנו.

    אין מה לאמר, אכזבה גדולה, אז החוצה. ואז למזלנו פגשנו – כלומר דניה פגשה – חבר חדש, את הקטור, וחבר שלו המצוייד בבקבוק מסקל. הקטור וחברו מתלווים אלינו בדרך ליציאה מבית הקברות, מספר כי בבית הקברות הזה, הפנתיאון של וואחקה, נמצאת הכנסייה הראשונה שהוקמה בעיר, 1570, וקברים עתיקים מהתקופה ההיא. לכן הוא הוכרז כבית-קברות-מורשת.
    מסתבר שרק היום בבוקר נפתח בית הקברות לראשונה אחרי הקוביד, אנשים עדיין חוששים, מכאן הריקנות המפתיעה. תוך כדי הסברים החבר מכבד אותי בכוסית מסקל ידידותית וחריפה להדהים.
    הקטור ממליץ לנו לנסוע לבית הקברות בחוחוקוטלאן – Panteón Viejo Xoxocotlán. הוא מבטיח כי זו "חוויה של פעם בחיים", שממש אסור לפספס. מה יהיה עם עומס התנועה בדרכים, ממנו אנו חוששים? יהיה בסדר, מבטל הקטור את פחדינו.
    דניה והקטור מחליפים טלפונים ונפרדים.
    ואנחנו, נטולי פחד ומורא לרגע, מזמינים מונית אל חוחוקוטלאן.
    איזה מזל :~)

  • 29-10-2022 (1) השכונה ערה, וגם אנחנו 🥱😩😫

    אז חזרנו בלילה הבייתה ונתקלנו במוסיקה רועמת, מרעידת קירות, עולה מהחצר הסמוכה. מסיבה רועשת בטירוף, מוסיקה שבכלל לא שייכת למקסיקו וליום המתים, סתם פופ צרפתי מפוקפק שהופך בהמשך לטראנס מונוטוני, מפוקפק עוד יותר. ורועש להחריד.

    ניסינו לרמות את עצמנו ולהכנס למיטה להתחבא בתוך הקינדל.
    לא עבד כמובן. הקירות ממש רועדים, המסיבה הארורה ממש ליד.
    יורדים למטה, כבר אחת בלילה, בתקווה שקשקוש כלשהו בטלוויזיה יסיח קצת דעתנו מהרעש. עוזר טיפה, אבל הרעש לא אפשרי, להבנתנו הוא עולה מהבית הצמוד לנו, שהושק ממש היום כבָּר. אמנם חששנו קצת כששמענו זאת, אבל הרעש המזעזע מרעיד את הקירות, לא ניתן לחיות איתו לילה נוסף.
    אני צולל אל מיטב הקללות החוּלוניות שלי, הכי אפלות ומפחידות שיש, מאחל למרעישים מיתה משונה בקבר השחור של היטלר. לא עוזר.
    מיואשים ואומללים אנחנו מתחילים לחפש מגורים אחרים, עכשיו ה-כ-ל פתוח מבחינתנו – כל וואחקה סיטי, כל האזור, מקסיקו סיטי – העיקר לשרוד.
    אבל יום המתים כבר כאן, המצאי עלוב, וכמובן יקר להחריד.
    הרעש פוסק בארבע בבוקר, חופזים למיטה.

    בבוקר יוצאים לסיור ברחוב, לדבר עם השכנים, לאסוף מידע. בעל הבָּר הצמוד מכחיש כל קשר לרעש המטורף. זה אירוע-מסיבה בבית מאחור, לא קשור אליו בכלל. הוא חושב שזה ימשיך כל לילה, כל השבוע, עד סוף יום המתים. מייאש מאד.
    הולכים לבית מאחור, לנסות להבין מה קורה. יש שם 6 אנשים בחצר הגדולה, מנקים. ספרדים בכלל, לא מקסיקאים, מה הם עושים פה? מסתבר שזו הייתה מסיבה חד פעמית, לילה אחד, וגם "המון שכנים באו ושמחו". רמאים שימותו אמן, בקבר השחור וכו', עם ארוע ומוסיקה חסרי כל קשר ליום המתים ולמקסיקו בכלל.

    אבל – עז ע-נ-ק-י-ת יצאה בבת אחת מחיינו 😁

    העולם מאיר ומחייך אלינו בענק, יכולים להמשיך בתוכניות הקפדניות שלנו 😃
    הולכים לשוק לקנות את מרכיבי המזבח שדניה מתכוננת אליו בקפידה כבר כמה חודשים. היא בתוך הענין לגמרי, הנפש הפגאנית שלה ששה ומתמכרת לריטואל והיא מתכננת מזבח מדוקדק להוריה, לפי כל כללי הטקס המקסיקאים, הרבים מאד. אמא שלי הוזמנה להיות מתה-אורחת, סקרנית אני חושב, על המזבח המתוכנן. כשדניה התחילה לתכנן לא חשבתי להוסיף את אמא למזבח, אבל יום המתים מקיף אותנו וסוחף מאד, אז יאללה, אמא מצטרפת. ולדעתי הייתה שמחה בכך.

    לדניה יש רשימת קניות מפורטת, המזבח דורש המון מרכיבים. ביקור בשוק, שוקולדים, מולֶה, בטנים, פרחים, ניירות מחוררים, נרות, ו… עוד ועוד. אחרי ה-מ-ו-ן עבודה של דניה, הפרפקציוניזם שלה מוקצן לחלוטין ברמה שטרם ראיתי – המזבח מוכן סוף סוף. מזבח לתפארת, מורכב כנדרש משלוש קומות.

    באדיבות דניה – legend מפורט של המזבח, מלמעלה למטה ומשמאל לימין:
    קומה עליונה: אננס, התמונות של הורי דניה ו-Pan de muertos ביניהן.
    קומה אמצעית: אמא-צילה מחזיקה דובוני סוכר, אבא-אברהם מחזיק שקדים מסוכרים. גולגולת סוכר וגולגולת שוקולד, מיכל שריפת קופל וקופל, וכוס Mezcal. קומה תחתונה: קנקן מים, ממתקים ורודים (עבור אמא שלי האורחת), נרות, פלפלים חריפים, עגבניות ירוקות. רוטב Mole וטמל מתוק, Tamal Dulce, מונחים על טורטיות. בוטנים, כלי חרס המכיל מלח, תפוח, אנונה ו jicama.

    מקורות יום המתים נטועים באמונות אצטקיות הקשורות לאֶלָה Mictecacihuatl, הידועה גם כ"גבירת המתים". עם השנים והכיבוש הספרדי, מסורות קתוליות פעפעו לחג, זה עכשיו חג היברידי לגמרי, סימביוזה סינקרטיזטית – תודה, דניה :~) – בין התרבויות הילידיות לבין הקתוליות, בין האוכל, פרחי המריגולד (zempoalxochitl) של הילידים לשעווה, הנרות וקטורת הקופל שהוסיפו הכובשים הספרדים.

    והוא קוצר מחודש ליומיים: 1 בנובמבר – חגם של נשמות הילדים שמתו. 2 בנובמבר – חג כל הנשמות. כרגיל בחגים וטקסים, מסורות מתפתחות ומשתנות. אם בעבר הקמת מזבחות הייתה בעיקר נחלת הזקנים, היום כולם מקימים בהתלהבות, מכירים בחשיבות החג ומנהגיו, וכרגיל במקסיקו – נלהבים לחגוג.
    מטרת המזבח – פיתוי המתים לבא לביקור ללילה, לשהות עם קרוביהם.
    למזבח "חוקי" ואפקטיבי יש מרכיבים רבים – המטרה כזכור היא משיכת המתים לביקור. המרכזיים שבין המרכיבים:

    • גולגלות: עשויות סוכר, בדרך כלל, ומעוטרות בצבעים בוהקים.
      מזכירות לכולם כי המוות נוכח בחיים.
    • פרחי המריגולד: אלו פרחי המתים, flor de muerto, שהניחוח החזק שלהם וצבעיהם העזים מושכים את המתים למזבח.
    • גליונות נייר מחוררים ומעוצבים – papel picado: החורים בניירות מאפשרים לנשמות לעבור ולהגיע לביקור.
    • לחם המתים – Pan de Muerto: לחם רך ומתוק, במרכזו עיגול וסביבו שלוחות-אברים, מסמלים גולגולת וגפיים, בזוק באבקת סוכר ומעוטר בקישוטי אוכל שהמתים הספציפיים אהבו.
      וגם גופו של ישו, כמובן.
    • מים הם הכרחיים, המתים חייבים להרוות צמאונם אחרי הדרך הארוכה שעברו וכדי לאפשר להם חזרה בטוחה למיקטלן, משכנם.
    • מסקל מזכיר את מנעמי החיים.
    • מלח: חשוב גם הוא להטהרות נשמות המתים, מעוצב כצלב כדי שהנשמות לא יושחתו.
      דניה בוטחת בצור ישראל או משהו ומסתפקת בקערית מלח.
    • תמונות המתים: מרכיב הכרחי במשיכת נשמות המתים אל המזבח שהוכן לכבודם.
    • נרות: מסמלים אור, אמונה ואהבה, ומסמנים את הדרך למתים.
      מספר הנרות כמספר המתים שהמשפחה רוצה לארח.

    דניה מקפידה ומוסיפה בוטנים, מאכלים אהובים כגון דובוני הגומי של אמא שלה וממתקים שאביה אהב, נרות, טמל, מולה, ושלדים שתמיד משמחים לבב אנוש. לפחות שלנו.
    לאמא שלי, אורחת מצטנעת, יש ממתק ורוד זרחני.

    ועכשיו אפשר לצאת אל העיר החוגגת, המקושטת. כניסות מקושטות של לבתי מגורים וחנויות, "שטיחי" רצפה מעוצבים בחול צבעוני עם המוני אביזרים, שלדים בכל צורה וגודל ועיצוב ותנוחה אפשריים – וגם כמה שלא.
    שמחה והמולה.

    ילדים מחופשים הם כמובן כוכבי הארועים בעינינו.

    זהו, הבייתה, לישון אחרי לילה נורא 😴

  • 28-10-2022 (1) וְהָעִיר וואחקה צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: בעיטת פתיחה 🪅

    אתמול בערב נגמרו לפתע המים החמים. והבוקר, לפתע וכו', נגמר גז הבישול.
    אני לא רואה את הקשר, לא מבין שהמים כנראה מחוממים בגז כאן… – אבל בהחלט שמח ללכת לארוחת בוקר ב-Grano de Mostaza Jalatlaco, צריך תיקון לביקור הקודם, והפעם מסיים גם בצ'ורוס שנחרטו בזכרוני. מסתבר שהחריטה מוצדקת לחלוטין, נזכרתי לצלם רק אחרי ש-4 צ'ורוסים החלו להתעכל…

    דניה כמובן עזבה לפני שגמרתי אותם ורצה לספריית המוזאון לתרבות, יש לה עוד המון מה לקרוא ולצלם שם. אני מצטרף מאוחר יותר, וברחבת המוזאון יש עוד חתונה. ליבנו כבר מעט גס בהן, כמה הלהיבה אותנו הראשונה.
    ברחבה דניה מפטפטת עם בחור צעיר. יש לו חברת רחפנים לצילום ארועים, כנראה שהוא מאנשי ה-well off, אז גם הוא נגד הנשיא.
    הדבר היחיד הטוב שאובראדור עשה לדעתו זה איסור על יצוא ליתיום. דווקא זה? צר עולמו למדי… וגם הוא חושב כי במקסיקו אין שום יזמות, הכל אותו דבר, שכפול והעתק.

    הולכים למוזיאון הגרפיקה של וואחקה, מעבר לכביש. זה היה ביתו של פרנסיסקו טולדו, כמבוגר, שנתרם לעיר לאחר מותו, כולל אוסף אמנות ענק שלו.
    במבואה יש מזבח יום המתים, בו טולדו מככב.
    וכמובן ספרייה ענקית.

    בספרייה דניה מצאה ספרים עצומים – תכַנִית ופיזית – על עבודתו של טולדו. באחד מהם יש גם טקסט באנגלית ואני שוקע בהם. עד עכשיו ראיתי בעיקר את צד יזם וסוכן התרבות שבטולדו.
    אמן מופלא.


    ובינתיים ברחוב, העיר וואחקה מתקשטת ומתאפרת, צוהלת ושמחה.
    המקסיקאים חוגגים את יום המתים הרבה יותר מכל חג אחר, כולל חג המולד. זה חג היברידי המערבב מסורות מקומיות וקתוליות. דניה נזכרת איך בילדותה, שנה אחר שנה, הייתה רוצה גולגולת סוכר עם שם הקדוש שלה, ה-St. something שביום שלו נולדה, כמקובל כאן. ושנה אחר שנה אמא שלה הסבירה לה שמה לעשות, היא יהודייה, אין לה קדוש או קדושה. אפילו להיברידיות של החג יש גבולות.
    בהמון בתים כבר מוצגים מזבחות למתים, ודניה אוגרת מרכיבים וחומרים ומחשבות למזבח המתוכנן שלה.

    באחת הפינות בחור צעיר פותח איתנו בשיחה ומתרשם מאד מכך שאנחנו מישראל. הוא מדבר בהתלהבות עם דניה על הביקור שלו בישראל.
    המממם… נדיר ביותר…
    אז כמובן שלא בדיוק הבנתי. מסתבר שהוא קרא ספר כלשהו על יהודים.
    הספרדית שלי לא ממש השתפרה אחרי חודשיים וחצי במקסיקו.

    היום מתחילים המצעדים. שכונות, בתי ספר וכל מיני התארגנויות אחרות, מסגרות קבועות או אד-הוקיות מתחילות לצעוד בשמחה והתלהבות, וצבעוניות אין סופית. ה-מ-ו-ן תהלוכות, כמעט ומתלכדות, ופה ושם להפתעתנו גם חתונה או טקס יומולדת-15.

    דמויות מחופשות מציפות את הרחוב. הילדים הקטנים, כמובן, שובי לב ומצלמה.
    וידאו אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי…

    מוסיקה מתערבבת. הכל סוחף מאד, מסתובבים ומסתובבים ומסתובבים בעיניים פעורות, ובסוף מצליחים להתגלגל הביתה, שמוטים מעייפות.
    ובבית – מוסיקה רועמת, מרעידת קירות, מהחצר הסמוכה. אוי, מה יהיה…?

  • 27-10-2022 (1) מריגולדים הם לנצח ☀️

    פרחי יום המתים, marygolds, נקראים כאן Tagetes Erecta או cempasuchitl או פשוט "פרח המתים", ויכולים לצמוח לגובה רב – מדדתי היום אפילו 2 מטר!
    אנחנו כנראה (מידע גוגלי מפוקפק משהו בעיני) קוראים להם "צפרני חתול".
    זה צמח אנדמי למקסיקו, מרכיב חשוב בחגיגות וארועי יום המתים.

    It is believed that the spirits of the dead visit the living during the celebration. Marigolds guide the spirits to their altars using their vibrant colors and pungent scent. Marigolds also represent the fragility of life.
    In Mexico, giant marigolds have been grown for centuries to decorate graves and celebrate Day of the Dead. They grow 5 feet tall and 3 feet across with huge blooms that look like orange carnations.

    כשהגענו לוואחקה, לפני כמעט 6 שבועות, דניה צלמה מודעת נייר על קיר כלשהו, המספרת על ביקור בשדות פרחי המתים המתוכנן להיום, 27 באוקטובר.
    התייצבנו בזמן, 16:00, ב-Jardin San Francisco – באזור מפוקפק משהו של העיר – להצטרף לחווייה. פגשנו את המארגן, אלונזו, וידידתו הצרפתייה תיאה – החלק הדובר אנגלית שבצוות. וכמו כן אשה אוסטרלית, איני זוכר את שמה כמובן, שהתגלתה כתמהונית לא קטנה. היא הייתה אחות חדר מיון במשך 25 שנים בקווינסלנד, ועכשיו עברה לגור כאן ללא שמץ ידע בספרדית, ילדיה נשארו באוסטרליה. לתחושתי יש גם טראומה אישית כלשהי ברקע, היא לא פרטה. היא התגלתה כאמור כתמהונית לא קטנה, קצת מנותקת, עם תוכניות מעורפלות הכוללות איכשהו הקמת טמזקל… היינו בטמזקל ליד וואחקה, התוכניות שלה באמת מנותקות. שיהיה.

    ויצאנו לסיור, באוטובוס המקומי, אל הכפר הקטן Puente La Cienega, עשרים וכמה ק"מ מהעיר. זו נסיעת האוטובוס הראשונה שלנו במקסיקו. במקסיקו סיטי נסענו רק ב-UBER, בטיחות מעל הכל וזו הדרך המומלצת. כאן, בוואחקה, בעיקר נעים ברגל או במונית.

    במהלך הנסיעה אנחנו נזכרים בנסיעה הראשונה שלנו באוטובוס ביפן – מקום הופכי לחלוטין למקסיקו – שם לא ידענו איך לשלם, ניסינו לשאול את הנהג ולהציע כסף, אבל הוא התעלם מאתנו לחלוטין. אז ירדנו סתם בתחנה כלשהי להתעשת ולברר איך לעזאזל נוסעים כאן באוטובוס. הנהג עצר, ודרך הרמקול רב העוצמה המותקן על האוטובוס התחיל לצרוח עלינו ביפנית שוטפת, עד שנוסע רחום שידע מעט אנגלית הסביר שעלינו לרדת אך ורק מקדימה ולשלם את הסכום המדויק במכשיר המותקן ליד הנהג. למען האמת, היה די מבהיל.
    וכאן במקסיקו? הנסיעה ארכה כ-40 דקות ועלתה 16 פסו (2.85 ש"ח) אותם משלמים לנהג ביציאה. אין שום כרטיס אוטובוס או אימות כלשהו של איפה עלית, ונראה לי שגם תחנות אינן מוגדרות במדויק, אנשים מנופפים ועולים ויורדים כל הזמן. האוטובוס קטן ודחוס, וכרגיל עינינו תלויות בהשתאות בנוף הפרובינציאלי המתגולל בחוץ.

    בהגיענו לכפר צעדנו כחצי שעה אל שדות היעד, והנוף הכפרי נפלא. שדות המריגולד מקיפים אותנו.

    צבעי הפרחים – ארגמן, ורוד, ווריאציות רבות של צהוב. גבוהים להפליא – 2 מטר שמגמדים אותי בקלות – עד נמוך מאד. החקלאי המארח, אוחניו, פוגש אותנו בשדות שלו.
    הלקוחות שלו הם סיטונאים כנראה, ויחידת הקנייה היא "שורת פרחים". הם יכולים לקנות ולקטוף בעצמם או לשלם יותר ולקבל פרחים קטופים וצרורים. איך קוטפים? במגל. אלונזו המדריך מצחקק ואומר 'רוסיה'. ראינו כבר שורות קטופות, עם שארית גבעול בגבהים שונים. את הקטיף דוחים ככל האפשר, לקראת תאריכי חג המתים, 31/10 עד 2/11.

    אוחניו, המארח שלנו, מספר כי חי 22 שנה בארה"ב, שם עבד כפועל חקלאי או במסעדות, באריזונה, טקסס, קליפורניה, שיקגו, ואולי עוד מקומות שפספסתי. אנגלית לא למד בביה"ס – יֶדָע אנגלית במקסיקו הוא נושא כאוב מאד – ולמד אנגלית פונקציונלית תוך כדי עבודה. ובינתיים שכח לא מעט מהאנגלית.

    שיטת השתילה של הפרחים מורכבת משהו, לפחות דו-שלבית. יש להשאיר מקום לזרע, בין 10 ל-20 ס"מ בין הזרעים. מידת הרווח והזן הספציפי קובעים את גובה הצמח העתידי. שותלים רק זרע אחד, והוא יהפוך לצמח עם כמה פרחים.
    זמן צמיחה? לצמחים הגדולים והגבוהים, 4 חודשים. לקטנים, 3.

    איך משקים? אוחניו משקה לפי מדד השמחה של הצמח. שמח – לא צריך, עצוב – יוּשקה. אין כמובן כל מחשוב או טפטפות או סתם צנרת.
    אחרי הקטיף, ישתול בשדותיו בצל, כבר עכשיו תינוקות בצל ממתינים בשדה אחר. יש כאן ערוב אקולוגי, ידע מסורתי טבעי של סוגי צמחים הדואגים ומשלימים זה את זה, למשל צמחי אלפלפה הגדלים בין האחרים ומאפשרים לא להשתמש בכימיקלים לדישון והגנה. דניה מרוצה מאד.
    אוחניו מספר כי עד לפני שנתיים יכול היה לעבוד כל יום עד חמש או שש אחה"צ. העולם מתחמם, ולפני שנה נאלץ להפסיק כבר בשתיים, והשנה באחת. אז משלימים מאוחר אחה"צ, ומנסים קלושות להתחיל מוקדם יותר, שש בבוקר. לא משימה קלה למקסיקאים, כך אוחניו.

    האחות האוסטרלית שכנעה את אוחניו לשים פרח באוזן ולהצטלם איתה. הוא מוחה, מה פתאום פרח, זה לא לגברים, אבל בסוף משתכנע. וגם אנחנו השתמשנו במצלמים סביבנו.

    אנחנו הגוארו, הבלונדינים, היחידים בשדות. עוד ועוד מקסיקאים מגיעים לכאן, וכמונו מצטלמים ומתפעלים מהפרחים. כולל סבתא מרשימה בת 91, חלק מאחת המשפחות המבקרות.

    בני הכפר כבר הקימו מזבח יום המתים, אחד מרבים בשדות, לקראת החגיגות שיתחילו מחר. המולה רבה מסביב, סככות ופרחים ובישולים והכנות, וגם קני סוכר שמרסקים למיץ במקום (וידאו).

    קונים פרטיים מגיעים ומצטרפים לשמחה ולהמולה ומעמיסים צרורות פרחים על הרכבים שלהם.

    מישהי מוכרת כאן "לחם יום המתים" עתיר חלמון וסוכר שאנחנו כמובן קונים. הוא ענק, עם ממתק פרצוף מוטבע בו, רק חלקו יוכל להיות על המזבח הביתי שדניה מתכננת. השאר כנראה ייטרף כפרנץ' טוסט או משהו, כנראה על יָדִי…

    ותיכף יוצאים לשוק, לקנות את שארית המרכיבים הדרושים למזבח הביתי.

  • 25-10-2022 (1) הגיגים של ארכי·טק·ט 🏛️

    גילוי נאות: גם אני ארכיטקט, כפי שמוכיח דף הלינקדאין שלי 😏

    אז כארכיטקט מוסמך ומאומץ, חשבתי שאני מבין בארכיטקטורה בכלל, בניינים והכל. סוף סוף במשך חודשים רבים הייתי מרצה (נו, 10-15 דקות) בפתיחת כינוסי ה-R&D השבועיים של צ'קפוינט על Design Patterns, כשהם עוד היו חידוש מסעיר ולא מוכר בעולם פיתוח תוכנה.
    והרי Design Patterns שאולים מחזונו של הארכיטקט (של מבנים!) Christopher Alexander שכתב את הספר:

    גילוי נאות מפתיע נוסף: אני לא מבין כלום בארכיטקטורה של בניינים, נטול כל השכלה בנושא, אסתר זנדברג זה הכי רחוק שהגעתי.
    עד היום עוד חשבתי שיש לי קשר כלשהו לנושא, כמו לכל עולם הכולל 'טק', כלומר tech כמובן, שם אני מרגיש בבית.
    אז קראתי עכשיו קצת, ומסתבר שה'טק' הארכיטקטוני הוא מזוייף לגמרי, שום technology לא מתחבאת מאחוריו, זה בסך הכל tec, או אפילו רק tek יווני:
    ἀρχι (archi: to be the first, who commands)
    τέκτων (tecton: mason, builder)
    ועכשיו שברור שאיני מבין בזה כלום, אני יכול להגג בנחת.

    כשנחתנו לפני כמעט 9 שבועות במקסיקו סיטי, בשכונת לה קונדסה, התחלנו מייד להסתובב בשכונה. והעיניים נפערו.
    שכונת מגורים נחמדה, מעמד בינוני וצעירים, לגמרי לא לעשירים.
    והשכונה יפהפיה:

    דבר אחד בלט מייד (בדקתי, האקדמיה אשרה לפני 5 שנים לכתוב מייד בשני יודים).
    המקסיקנים לא מפחדים מצבע, ולא מצרופי צבעים.
    כל צרוף בלתי אפשרי לכאורה נראה כאן נפלא.

    אני יכול להמשיך ולהמשיך, המחסום היחיד הוא עד כמה אני מוכן להרחיק בחיטוט בתמונות שצלמנו. גם בכפרים נדחים פגשנו בתים בצבעים שמחים ומשמחים.
    אז מקבץ לסיום, ואחריו סוף סוף התמיהה החוזרת שלי.

    כבר תמהתי כאן, "איך יתכן שבמקסיקו פוגשים על כל צעד ושעל ארכיטקטורה יפהפיה, בעוד שבארץ… חד גוניות בכל היבט אפשרי היא כמדומה התֵּמָה השלטת."

    נחמד למצוא את עצמי ראוי לציטוט, ולו עצמי ;~)
    והתמיהה תקפה עוד יותר. איך זה יתכן?

עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל