בחולון גרנו ב"בית זבולנו", שנקר 53.
רק היום, לכבוד הפוסט הזה, אני לומד מהבלוג טיול בעיר שזה בית עם היסטוריה!
במרכז העיר חולון, ברחוב שנקר מספר 53, שכן בתקופת מלחמת העצמאות מטה חזית חמש.
ובהמשך: "מפקדת ההגנה ישבה בקומה השלישית, העליונה, של המבנה" – זו הקומה בה גרנו, חץ אדום מכוון לדירה שלנו.
אז הבית ההיסטורי הזה היה "הבית הישן" בו גרנו ארבעתנו. אני נולדתי שם ובהמשך אחותי.
אחרי המלחמה ההיא עברנו שלושתנו, אמא הילה ואני, ל"בית החדש", בו אמא גרה יותר משלושים שנים.
הספרייה הציבורית בחולון שכנה במרתף של בית במרחק שני רחובות מהבית הישן שלנו. התחלתי לפקוד אותה ברגע בו התחלתי לקרוא לבד, מתישהו בכיתה א'.
הייתי מגיע לספרייה מספר פעמים בשבוע ומחליף מכל הבא ליד. הספרנית השופעת שביקרה בחלומותי (לא, לא בכיתה א', אחרי כמה שנים מן הסתם), הייתה אחותה של נאווה מהכיתה שלי ולא ניסתה להנחות אותי.
מה קראתי? הכל. החל מהספר "מזכרונותיו של סוציאליסט-רבולוציונר" של מ"מ רוזנבוים, אותו זכרתי כ"מזכרונותיו של סוציאליסט קונטרה-רבולוציונר"… כמה מתעתע הזכרון.
ועד "אנג'ליק הסוררת" ושאר ספרי סדרת המופת שכתב סרג'אן גולון, הלוא הם בני הזוג סרג' ואן גולון.
קראתי כמובן את כל ספרי "מערכות" שמצאתי, קופיקו וצ'יפופו, הספורטאים הצעירים (בעט, אלון, בעט!) למיניהם (ד"ר אלי אשד כותב כי השוער רפי גבעון והחלוץ המרכזי אלון לוי התבססו על השוער יעקב חודורוב ועל החלוץ המרכזי רפי לוי). והמון ספרים נפלאים וספרים גרועים, ספרים חשובים וספרים זניחים, ואת כל מה שביניהם. ורבים רבים מהם קראתי שוב ושוב.
זכור לי ספר אחד שמשום מה לא קראתי. "מה יפית עמק נוי" של ריצ'ארד לוולין. חמישים וכמה שנים אחרי, אין לי שום מושג למה לא קראתיו אז, למה פסחתי עליו בהתמדה במסעות הצייד שלי בין המדפים, ולמה אני זוכר היטב את שמו היום.
לפני הנסיעה למקסיקו – אלה לא סתם זכרונות תלושים, עמוק למטה יש קשר לשם הבלוג! – הבנתי שלא אוכל לקחת ספרים לחודשיים וחצי ובדקתי מועמדים לקינדל. נתקלתי במקרה, לא זוכר איפה ואיך, באזכור מסקרן לספר "מה יפית עמק נוי". קניתי עותק לקינדל ועכשיו אני באמצעו.
במהלך קריאת How Green Was My Valley נתקלתי להפתעתי בתופעה מוכרת.
מחנק בגרון.
(מי שהצליח להגיע עד כאן – המשך יבוא)
הרפתקאות רונן @מקסיקו 
כתיבת תגובה